סיפורו של חייל – חלק א' – התמודדות רוחנית

היומן נכתב על ידי הסדרניק מישיבת כרם ביבנה, בשנים הראשונות לקיום המסלול.

לימוד לקראת הצבא

לפני שיצאנו לטירונות עסקנו כל הקבוצה בישיבה בלימוד הלכות ע"י הרצאות שקיבלנו בנושאים הלכתיים וחברתיים, גם אני קיבלתי על עצמי מספר קבלות וביניהם לימוד הלכה קצת מקצוש"ע,לימוד בפרשה בכל יום את הקטע המתאים ראשון שני שלישי וכו'.

בתור לחדר האוכל

בזמן הטירונות לפני שנכנסנו לחדר האוכל תמיד עמדנו מספר דקות וחיכינו. בזמן זה יצא אחד החברים מהשורה להפתעתם של המכי"ם והתחיל לקרוא הלכה מקצוש"ע. בהתחלה לא הסכימו כי מה פתאום טירון יוצא מהשורה וקורא לפני כולם. אבל לאחר זמן התרגלו לעובדה זו, כי לא בקשנו את הסכמתם לכך. בנוסף לכך נכנסנו תמיד לחדר של קצין הדת ששכן מול חדר האוכל, וההגדרה "הידבק לשחוור וישתחוו לך" התאימה כאן. כי היחסים בינינו הטירונים לקצין הדת סגן בדרגתו השפיעו על המכי"ם, לתת לנו יותר יראת כבוד.

הרב הצבאי

גם כאשר הגיע הרב של הנח"ל לבקרנו לא היה צורך בהצדעות כדי לדבר אתו אלא בלחיצת ידיים. מה גם שהכרנו אותו מביקורו בישיבה קודם לכן, כשהזמנו אותו לדבר בנושאים הקשורים אלינו, דבר זה השפיע גם על המפקדים לראות את יחסי הרעות בינינו לבין סרן בצבא.

תפילת מנחה

בדרך כלל בצהרים קיבלנו זמן מסוים כשעה, למנוחת צהרים. כאשר בזמן זה היו צריכים להכין מסדר נוסף מי שלא עבר במסדר בוקר. בזמן זה השתדלנו להתפלל מנחה כדי שלא נצטרך להתפלל על חשבון האימונים, תמיד היו מספר חברים שטענו: מדוע להתפלל על חשבוננו (מנוחת צהרים) נתפלל אח"כ בין כה וכה הצבא חייב לתת לנו זמן לכך, אך השתדלנו ללחוץ על כך שנתפלל מיד אחרי ארוחת צהרים.

כי מה שהיה קורה בזמן האימונים, המפקדים היו שואלים: א) מדוע לא התפללנו בצהרים? ב) כמה זמן זקוקים לתפילת מנחה? וכאן היינו בבעיה, מכיוון שאם היינו אומרים 15 דקות – זמן שכתוב בפקודת מטכ"ל, והיינו גומרים את התפילה לאחר 12 דקות החברה ניצלו את 3 הדקות שנותרו לשינה במקום, וכשהיו חוזרים המפקדים לאחר התפילה היו באים בטענות שאנו מנצלים את הדת.

אם היינו אומרים שצריך פחות זמן 12,11 דקות והיינו מאריכים בדקה, היו באים בטענות מדוע לא עומדים בזמן. בנוסף לכך התלבטנו בשאלה האם להתפלל עם חזרת הש"ץ כאשר רוב הסיכויים שלא יהיו עשרה שעונים אמן ומקשיבים לכל חזרת הש"ץ, ואם נתפלל מנחה קצרה 7 דקות בערך, תישאל השאלה: מדוע פעם כך ופעם כך.

תפילת שחרית

בתפילת שחרית היו הבעיות אחרות: ידוע למפקדים שתפילת שחרית 2\1 שעה, והם שחררו אותנו לתפילה ודרשו שתוך 2\1 שעה נהיה חזרה, ובזמן זה היה צריך להגיע עד לבית-כנסת להניח תפילין, ולאחר התפילה לחלוץ תפילין ולהגיע חזרה. דבר זה לא התאפשר אף פעם, עד שהסברנו למפקדים ש2\1 שעה זה "נטו", פירושו לאחר שהתעטפת בטלית ובתפילין, ומתחיל עד עלינו לשבח.

היו מקרים בודדים של חיילים שלא הלכו לבית-הכנסת והעדיפו לישון והמכי"ם ראו אותם והיה להם מה להגיד על הדתיים שמנצלים את הדת.

בתפילה עצמה השתדלתי לעמוד כל הזמן שאם לא כן הייתי נרדם. גם בחזרת הש"ץ התלבטתי האם יש טעם לומר חזרת הש"ץ כאשר אין עשרה שעונים ומקשיבים לכל מילה. כשהייתי חזן ניגש אלי אחד החברים וביקש שאקצר ב"אין כאלוקינו" כי הזמן לחוץ- סרבתי. הוא טען שאפשר לומר זאת לפי נוסח אשכנז, ואני אמרתי שאם מתפללים נוסח ספרד, צריכים לומר את התפילה בשלמותה.

קביעת עיתים לתורה

בלילה השתדלתי לשמור על קביעות הקבלה שקיבלתי לפני הטירונות, ללמוד את הפרשה של אותו יום. ולאחר יום אימונים מפרך כאשר כולם רוצים לישון השתדלתי ללכת לבית-כנסת וללמוד, גם אם כל מה שיצא היה שפתחתי את החומש ומיד נרדמתי. היה שווה עצם ההליכה מהאוהל לבית כנסת, הפעולה הפיזית הזאת השאירה אותנו קשורים לתורה, לפעמים הייתי מתעורר לאחר שעה ואז הולך לאוהל, פעולה זו חשובה מאד. ( ביחד עם ר' שלמה זאב דויטש זצ"ל )

כשרות

כשיצאו לסדרה הראשונה בגבעת אולגה, ביקשנו להכשיר את המסטינגים. למרות שזה היה בדיוק בזמן.(והרי כל הזמן בטירונות נלחצים עם הזמן,כך זה נראה לטירונים בכל אופן ) נעמדנו כולנו בשורה כשכל אחד מחזיק בידו את המסטינג שלו והרס"פ התחיל לצעוק: "הנה המים רותחים כבר תראו"-והכניס את אצבעו פנימה, הוא נכוה מעט אך המים רק נראו מתחילים לרתוח ואולם עדין לא רתחו. כשסיימנו את ההכשרה נגולה אבן מעל ליבנו, מכיוון שמתחילת הטירונות ביקשנו להכשיר את המסטינגים, וכי לא רצינו להשאיר אצלנו כלים שאינם מוכשרים.

לינה באוהל

ישנו באוהלי סיירים שלמה דויטש זצ"ל ואני, כאשר למרות קשיי הסביבה, לפני השינה לבשנו פיג'מה והתכסינו בציפה,כדי שנרגיש כבני אדם ולא שרועים על הארץ מלוכלכים ומטונפים. היו לנו כיפות לבנות מיוחדות ללילה, וזה השאיר רושם ניכר על הסובבים.

נטילת ידים בבוקר ממימיה מחוץ לאוהל במקום שלא ידרכו בני אדם, ומצד שני החובה למלא מיד את המימייה שלא תישאר ריקה.

שבת

בשבת עשינו ערוב של צורת הפתח מסביב למחנה, ראינו שלמעשה כבר נעשה עירוב במקום זה, ואולם בגלל פסק ההלכה שידענו שלא מועיל צורת הפתח במקום שאינו קבוע, החלטנו להקיף את אוהל בית הכנסת ואת